חיסול בכירי הג'יהאד האיסלמי בגדה וחידוש הירי על מערב הנגב המחישו בשבוע שחלף את מרכזיותו של העימות עם הטרור האיסלמי בהוויית חיינו.
האירועים האלה הציפו לדיון ציבורי את השאלה היש טעם בפעולות חיסול של בכירי הטרור אם ידוע שהן גוררות ירי תלול מסלול על יישובינו. להזכיר - השאלה חלה לא רק על שדרות ויישובי הנגב המערבי אלא גם על יישובי הצפון.
כדי להבין את התשובה יש לדעת מספר עובדות יסוד:
• פגיעה ממוקדת בבכירים היא אחד האמצעים היעילים ביותר לשיבוש פעולתם של ארגוני הטרור. הסברתי זאת בהרחבה באחת מפרשות השבוע לאחרונה. אין לדבר על לחימה רצינית בטרור ללא פגיעה בראשיו.
• אין סיכוי לרגיעה של ממש בפעולות החמאס והג'יהאד מרצועת עזה. איראן, המממנת והמדריכה את פעולתם, מעוניינת בקיום לחץ מתמיד של פיגועים על החברה הישראלית כדי להתיש אותה, לייאש אותה ולמוטט אותה. הניסיונות להביא למעין "הפסקת אש" מצדו של החמאס מעיד על המכה שספג ועל הצורך הדחוף שלו להתארגן, להצטייד ולהתחפר טוב יותר בשלטון שכפה בכוח על תושבי עזה.
• אסור לישראל לקבל את התנאי שמציבים החמאס והג'יהאד שהפסקת ירי על היישובים מתוך עזה נותנת חסינות לארגונים אלה בגדה. שם הם מנסים לבנות תשתית צבאית לפיגועים כנגד ישראל ולהשתלטות עתידית על השטח בנוסח עזה. אם לא נשבש ונסכל התחזקות כזו נמצא עצמנו מול מציאות בלתי נסבלת, חמורה מזו הקיימת כבר כעת בנגב המערבי.
• ישראל חייבת לשבור את כוחו הצבאי של החמאס ולהביא להפסקת שלטונו ברצועת עזה. אין ישראל יכולה לקבל את קיומו של בסיס קדומני של איראן על גבולה הדרומי. אמרתי מאז מאי 2000 דבר זהה על הערכות החיזבאללה בדרום-לבנון, ובקיץ 2006 הוכחה צדקתי.
• את ירי הרקטות מתוך רצועת עזה ואת הלחימה סביבה יש לראות בהקשר הרחב של המאבק הכולל שישראל נתונה בו.
ביודענו עובדות אלה נבין כי אין להרפות מהלחימה הרצופה, הממוקדת, בארגוני הטרור ובמפקדיו. אם נרפה – לא נשנה את מטרתו הסופית של האוייב. נשיג אולי רגיעה קצרת מועד, אבל נשלם עליה בעתיד בקורבנות גדולים הרבה יותר. את המבצעים כנגד ראשי הטרור יש למקד במטרות ראויות, "מטרות איכות", כדי שהמחיר שאנו משלמים יביא לתוצאה המצדיקה אותו.
אבל, אסור שנשלה את עצמנו כי הישגים במלחמה נגד הטרור, גדולים ככל שיהיו, יביאו לשינוי המציאות ולניצחון במלחמה זו. אין ניצחון על החמאס, בלא הסכם מדיני עם מי שמייצג את הרוב בעם הפלשתינאי. התמיכה בחמאס שעמדה בשיאה על 43% (בבחירות בינואר 2006) ירדה באופן דרמטי בשנה האחרונה ועומדת היום על פחות מ-20%. זאת על-פי כל הסקרים, של כל מכוני המחקר. בכל הסקרים האלה גובר אבו-מאזן על אסמעיל הנייה, ראש "ממשלת" החמאס, בהפרש דו-ספרתי. אם יתנהל המו"מ ברצינות ניתן להשלימו עד סוף השנה.
למאמץ הצבאי יש טעם רק אם הוא מביא בסופו לשינוי המציאות בעזה, ושינוי המציאות משמעו שינוי פוליטי ולא צבאי בלבד.
ולסיום הערה אישית בעניין אחר. אחר אבל מאד קשור.
בשבוע הקודם ביקרתי ביפאן כאורח ממשלתה. הייתי בעיר הירושימה עליה הוטלה באוגוסט 1945 הפצצה הגרעינית הראשונה. מוזיאון מרשים ממחיש למבקר את מימדי הזוועה. הפצצה ההיא היתה קטנה, שווה בעוצמתה "רק" לעשרים אלף טון חומר נפץ. הירושימה שרוב בתיה היו נמוכים ואוכלוסייתה כמאתיים אלף נפש, נמחתה כליל. שנים לאחר מכן עוד מתו השורדים ממחלות קשות. כוויות נוראות עיוותו את גופם של רבבות שמתו אחר כך בייסורים קשים.
הסתובבתי שעות במוזיאון, ראיתי את התמונות והמוצגים, וחשבתי על עצמנו. על חיפה וערי המפרץ, על תל-אביב והערים סביב לה. הבנתי בהירושימה, על מה אני מתריע זה למעלה מ-15 שנה. לנו – לא יעשו זאת. לאייתולות בטהראן אסור שיהיה נשק גרעיני. בכל מחיר.
שבת שלום,
אפרים סנה
