אני מעביר לעיונך את תמליל הרצאתי במפגש חברים רב-משתתפים שנערך ביום א' השבוע (14.10.07). נושא ההרצאה היה "2008 - שנת הכרעות" והיא אכן עוסקת בסוגיות העיקריות שעל סדר יומנו.

                                                                     שבת שלום,

                                                                                 אפרים סנה

   
 
 
    "2008 - שנת הכרעות"
דברי ח"כ ד"ר אפרים סנה במפגש חברים 14.10.2007

 חלפה שנה מאז הזמנתי אתכם לפורום דומה במפגש שעשינו לאחר מלחמת לבנון השנייה. באותו מפגש, התוויתי 3 יעדים לאומיים: הבטחת ניצחון צבאי בסיבוב הבא, קידום הסדר עם הפלשתינאים והחזרת אחריות הממשלה לרווחת האזרח. אלה הדברים שלפני שנה, בסיומה של המלחמה, הגדרתי כיעדים לאומיים לישראל.

 
ב-8 מתוך 12 החודשים שחלפו עסקתי באינטנסיביות עצומה במשרד הביטחון בשלושת הנושאים האלה. לא רק בשני הראשונים, אלא גם בנושא השלישי, החברתי. ברגע שמשרד הביטחון קיבל את האחריות הכוללת לדאגה לישובי עוטף עזה, בפעולות שאנחנו ביצענו בדאגה לאוכלוסיה, בכך שלקחנו את כל עניין רענון התושבים וצרכים רבים אחרים, חשובים לא פחות, מידי אותו אוליגרך שניסה לעשות את זה, ובמה שעשינו ואיך שארגנו משרדי ממשלה אחרים הוכחנו, אולי בזעיר אנפין, רק על 30 אלף נפש, איך צריכה לפעול ממשלה שאחראית לאזרחיה. יצרנו נורמה שהיא לדעתי הנורמה הנכונה, של איך ממשלה דואגת לאזרחיה בצרה.
זה בקצרה מה שנוגע לשנה שחלפה. הערב אבקש לחלוק אתכם את הערכת המצב שלי ולומר גם מה אני מגדיר לעצמי ככיווני פעולה. כפי שכותרת ההרצאה הזאת אומרת, שנת 2008 תהיה שנה של שלוש הכרעות גדולות.
 
ההכרעה הראשונה היא איך לפעול כנגד הגרעין האיראני.
שנת 2008, ככל הנראה, תהיה שנה שבה איראן תמשיך ותתקדם משמעותית לקראת בנייתה של פצצה גרעינית. היא תמשיך לשטות בעולם כפי שהיא עושה, להרוויח זמן, להעשיר עוד אורניום כדי לבנות יותר פצצות ויותר גדולות בעתיד, וכשנעמוד בסוף השנה הזאת יוותר זמן לא רב כדי לעצור את התהליך שבראייתי הוא תהליך חמור.
את התהליך של התגרענות איראן, מדינה שמכריזה חזור והכרז שמנהיגה מעוניין להשמיד את מדינת ישראל ולגרש אותנו לכל מיני מקומות מרוחקים, את התהליך הזה ניתן לעצור או על ידי הפלת משטר האייטולות או על ידי אילוץ המשטר הזה להפסיק את הכנתה של הפצצה הגרעינית. האמצעי היחידי שאינו אמצעי צבאי להשיג את המטרה הזאת הוא סנקציות כלכליות של ממש. ובינואר 2006, בכנס הרצליה לפני שנתיים, העליתי לראשונה את הרעיון של אמברגו התזקיקים.
 
מה זה אומר? איראן היא היצואנית מספר 4 בעולם של נפט גולמי. אולם, היא אינה מזקקת את הנפט הגולמי,  היא לא הופכת אותו לבנזין שאפשר לשים אותו במיכל הדלק של המכונית. לכן, היא מייצאת אותו וקונה בחזרה דלק מזוקק לשימוש האוכלוסייה, בעיקר לבנזין למכוניות.
היא מסבסדת את מחיר הבנזין עד כדי כך שאין מחיר יותר זול בעולם מבנזין בתחנת דלק באיראן. 17% מהתוצר הלאומי של איראן הולך לסבסוד והוזלת הדלק לתצרוכת.
כיוון שאין להם בנזין מתוצרת עצמית מייבאים האיראנים 50% מהתצרוכת, חצי מהתצרוכת. הם תלויים ביבוא. אם הברז הזה נסגר להם, זה יביא למחסור, לעלייה גבוהה במחירי הדלק ואז המשטר יעמוד בפני ברירה קשה, כי העם יגיב. במאי האחרון, כאשר רק הנהיגו באיראן קיצוב של דלק עם כרטיס חכם שלא מאפשר לקנות יותר מ- 100 ליטר בחודש, שרפו באיראן 1000 תחנות בנזין. שליש מתחנות הבנזין באיראן הועלו באש על ידי קהל כועס, נהגים כועסים. תארו לעצמכם למה זה יביא אם כל המלאי הזה יקוצץ בחצי.
זה הדבר המעשי ביותר שאפשר לעשות אותו. ישנם דברים נוספים, סנקציות בנקאיות למיניהן, אבל הדבר הכואב עליו ממשיכים ומדברים, אבל עדיין לא עושים, זה הסנקציה הכלכלית הכואבת הזאת. ישנן סנקציות אחרות אולם פחות אפקטיביות.
 
יכול להיות מצב, כפי שאני רואה אותו כעת, שגם את הסנקציה הזאת לא יעשו ואז תיוותר הברירה של פעולה צבאית או השלמה עם איראן גרעינית. כלומר, כשאני אומר שנה של הכרעות והכרעה קשה, אני אומר את זה מתוך הנחה מחמירה, שמדינות אירופה, לבטח לא סין ולא רוסיה, אבל גם המדינות הקרובות כביכול לאמריקה, לא יטילו סנקציות רציניות כנגד איראן, ולא יהיה שום צעד נוסף ונעמוד בפני ברירה או שהם ממשיכים בייצור הפצצה הגרעינית או שתעשה איזו שהיא פעולה צבאית.
אני חוזר ואומר, איראן גרעינית עלולה להיות סופו של החלום הציוני. למה? ישבתי ביום שישי בבוקר עם משלחת חשובה של קהילות יהודיות מאמריקה. שאלתי אותם, האם יהיו יהודים בארצות הברית שישקלו לעשות עלייה כשאנחנו תחת איום של פצצה גרעינית איראנית? כולם נענעו בראשם לשלילה.
אני אגיד לכם עוד דבר, יהיו, לצערי, הרבה ישראלים שיעדיפו שלפחות ילדיהם לא יהיו פה. זה לא חינוכי להגיד את זה אבל זאת האמת. רוב האנשים בחדר הזה מספיק מבוגרים כדי לזכור איך נראתה תל אביב בשעות אחר הצהרים של מלחמת המפרץ. אנשים עזבו אותה לפני רדת החשיכה. ואז לא היה מדובר בפצצה גרעינית.
 
יותר מזה, אף צד ערבי לא יוכל לנהל אתנו משא ומתן כי תעמוד מאחוריו איראן הגרעינית ותגיד לו: "אתה מוותר להם? בירושלים, בהר הבית, ברמת הגולן, בכל דבר כשאנחנו עומדים מאחוריך עם עוצמה גרעינית לך יש זכות לוותר?"
יקרה דבר נוסף, כושר קבלת ההחלטות, או יכולת קבלת ההחלטות בירושלים תחת צל האיום הזה תהיה אחרת, אחרת לגמרי. ולכן אני אומר, אסור להגיע למצב הזה.
ושוב, פה מדובר בקיומנו, וצריך להניח הנחות מחמירות. ואחת ההנחות היא שאין ביטחון שארצות הברית תרצה בפעם השלישית בקדנציה של אותו נשיא לצאת למלחמה.
 
ואז, בירושלים יצטרכו להחליט. ב-2008 לא נגיע לנקודת ההחלטה אם לעשות משהו או לא. אבל אם לא תהיה בשנת 2008 ההחלטה לרכוש את האופציה לפעולה צבאית ישראלית, לא ב-2009, לא ב-2010 אפשר יהיה להחליט ולעשות. כי אתה לא יכול להחליט על אופציה שאין לך.
זה אומר כי ההחלטה שצריך להחליט ב-2008 היא לגייס את המשאבים, לבנות את היכולות, ואני מדבר על 2 יכולות, צבאית ומדינית.
למה אני מתכוון באומרי יכולת צבאית? יכולת צבאית, היא קודם כל הגנת העורף. קודם כל אתה צריך להיות במצב שאתה חופשי לפעול כי העורף שלך מוגן. וצריך להחליט לבצע את בניית מעטפת המגן של האוכלוסייה האזרחית, וזה כולל הגנה מפני, חלילה, נשק כימי, והגנה מפני רקטות קצרות טווח, וזה פרויקט שאישר שר הביטחון בינואר השנה, וכסף מלא לביצוע עדיין אין עד רגע זה. יש פרויקטים להגנה מפני רקטות עם טווח בינוני ולשיפור ה"חץ" כמענה לטילים בליסטיים.
4 הדברים האלה אלה המרכיבים של ההגנה.
 
צריך להחליט לעשות את זה מהר, כי האיראנים לא מחכים. זאת ההחלטה שצריכה ליפול ב-2008. שלא לדבר על פיתוח יכולות שמאפשרות לנו פעולה, מה שנקרא, מעבר לאופק.
אי החלטה לעשות את זה מהר זה אומר להחליט שלא תהיה לך אופציה. יש זכות לממשלה להחליט שהיא לא  הולכת לפעולה. ושוב, מדברים פה על דבר שהוא באמת מוצא אחרון בהחלט. זו לא ברירה מועדפת, אבל האופציה הזאת צריכה להיות על השולחן. אם היא לא על השולחן אצלנו, אף אחד לא ייקח ברצינות גם את התלונות שלנו.
ולכן, אי החלטה זו החלטה.
 
אבל יש עוד יכולת אחת שצריך לגייס, וזאת היכולת המדינית. מה זה היכולת המדינית? לגייס באזור ברית של כל אלה שהם מאוימים על ידי האימפריה הפרסית החדשה. האייטולות בונים פה אימפריה אזורית. היא מתחילה במזרח, באפגניסטן, שכבר שם הם בוחשים ורוכשים שליטה על כל מיני אזורים במערב אפגניסטן, עבור דרך ההשתלטות שלהם על דרום עיראק וגם על הממשלה המרכזית בעיראק. עבור בסוריה שהיא השותף האסטרטגי שלהם, וגמור בחוף הים התיכון, במאמץ שעושה עכשיו חיזבאללה, לרכוש גרעין שליטה בתוך ממשלת לבנון, ולהכתיב גם מי יהיה הנשיא הלבנוני תוך חודש וחצי.
מהים התיכון עד אפגניסטן, זה רוחב האימפריה שהם הולכים לבנות, ומזה חוששים רבים באזור. המעשה המדיני הוא, לגייס שותפים לברית כזאת אתנו, וזה ניתן.
אולם, אי אפשר לבנות את הברית הזאת, שיהיו בה מדינות המפרץ ותהיה בה ירדן ומדינות במגרב ותורכיה, מבלי שהעניין הפלשתינאי ייכנס למסלול של פיתרון. לא ייפתר אלא ייכנס למסלול שמוביל לפיתרון.
 
ומהשלילה אני אומר את החיוב, אם הסכסוך עם הפלשתינאים ייכנס למסלול של פיתרון, יהיו לנו הרבה שותפים.
זה מביא אותי להחלטה האסטרטגית השנייה. כאמור, ההחלטה הראשונה היא שאנחנו מסוגלים לעמוד בעצמנו, אם צריך, מול האיום האיראני. וזו ההחלטה השנייה: ב-2008 נצטרך להחליט סופית אם אנחנו רוצים בהסדר עם הפלשתינאים על ארץ ישראל, רוצים או לא.
 
בדרך הנה שמעתי את החדשות ב- 6:00. נמצאת פה הדוקטור רייס, מזכירת המדינה. כל שר הסביר לה למה זה קשה. אחד אמר לה שתתפרק הקואליציה. אחד הסביר לה ככה, אחד הסביר לה ככה. מי הסביר לה שזה חשוב להתחיל מיד בדבר הזה?
 
למה אנחנו צריכים להחליט השנה? אני אומר 2008, אבל בעצם זה מתחיל כבר עכשיו בסתיו 2007. יש כעת הצטברות של 4 תנאים גם יחד בנקודת זמן אחת, ואלו הם 4 תנאים שיוצרים הזדמנות.
הדבר הראשון, יש מנהיגות פלשתינאית שמאוד רוצה שלום. זה לא ערפאת. זאת מנהיגות שמאוד רוצה להגיע אתנו להסדר, ואומרת את זה. כמעט הייתי אומר, מתחננת לזה.
ועוד דבר, שלא יטעו אתכם ב"ספינים". יש רוב גדול שתומך במהלך הזה בתוך הפלשתינאים. אני לא יודע מאיפה לקח שר נכבד אחד נתון האומר שמאחורי אבו-מאזן עומדים 20% מהפלשתינאים. זה לא נכון, זאת לא האמת. הוא נבחר בשעתו ב- 62%, היום יש לו תמיכה יותר גדולה. יש להסכם הזה רוב שם. זה לא תמיד היה כך. וגרוע מזה, זה לא תמיד יהיה כך.
 
התנאי השני, יש היום רוב ברור בכנסת לתחילתו של תהליך הסדרים. יש רוב, אני לא רוצה להמר על מספרים, אבל ישנו לזה רוב בכנסת.
התנאי השלישי, יש נשיא אמריקאי וקהילה בינלאומית שמאוד תומכים בתהליך הזה ורוצים לעזור.
 
ויש תנאי רביעי, שיש אווירה אזורית שתומכת בהסדר הזה.
וההוכחה היא שהייתה יוזמת שלום ערבית. שוב, זאת לא משאת נפשנו, אבל זה ביטוי לכך שיש קונצנזוס ערבי רחב שצריך ללכת להסדר עם ישראל. זה לא היה כך תמיד. הרבה שנים חיכינו לזה.
ואלה ארבעת התנאים שיוצרים הזדמנות עכשיו. ואם לא תהיה התקדמות בזמן הקרוב, ובעיקר התקדמות אחרי הפגישה באנאפוליס, זה יהיה ניצחון לאיראן, ניצחון לחמאס, החלשה מוחלטת כמעט של המנהיגות הפלשתינאית המתונה, ובסוף השתלטות החמאס על הגדה. אז כל הארץ תהיה מאויימת כמו שדרות.
עכשיו אנחנו במצב שאם נצליח במהלך הזה, החמאס יאבד את שליטתו בעזה, והוא יאבד את שליטתו בעזה, והתמיכה בו בעזה נמצאת בירידה תלולה מאז ההשתלטות שלו. אם ייכשל המהלך הזה, כל הארץ שדרות.
 
זה לא תהליך שמתרחש בן לילה. זה לא מבצע, זה תהליך. זה תהליך ממושך, 12 עד 18 חודש משא ומתן. 4, 5 שנים היישום. אבל להחליט צריך להחליט עכשיו. המשא ומתן יהיה משא ומתן מפורט, קשה ארוך. הערכה שלי שנה, שנה וחצי. אבל את ההחלטה אם הולכים על זה, צריך להחליט כעת.
על מה צריך להחליט, ואני מדגיש מה פה ההחלטות הקשות, אני לא עושה קוסמטיקה של אף דבר. קודם כל נכונות לחלוקת ארץ ישראל המערבית שבין הירדן והים. 78% למדינת ישראל, 22% למדינה פלשתינאית מפורזת. וזו, לדעתי, תהיה החלוקה. יכולתי להיות יותר כללי ולהגיד 80:20, זה גם נשמע טוב. אני בכוונה מחמיר עם עצמנו. זאת חלוקת הארץ.
 
המשמעות תהיה, יישוב מחדש של כ-150 אלף מתנחלים. יישוב מחדש בתהליך ארוך מתוכנן היטב, לא במבצע של חודשיים, כמו בהנתקות מעזה, שעד היום אנשים אומללים גרים בתנאים לא תנאים וילדיהם בטיפולים אצל פסיכולוגים. נעשה פה דבר, אנחנו היינו שלמים אתו, אבל הוא נעשה באופן מהיר ואכזרי.
צריך להחליט על מסירת שכונות ערביות בירושלים לריבונות פלשתינאית. וצריך להחליט על זה שבין החומות, בחלק העתיק, הקדוש של ירושלים, יהיה משטר מיוחד.
אלה ארבעת החלקים הקשים של ההחלטה הלאומית שצריך להחליט השנה.
אבל מה זה נותן לנו? אני מזכיר, בהחלטת האו"ם ב-1947 על הקמת המדינה אנחנו קיבלנו 56% מארץ ישראל והפלשתינאים קיבלו 44%. אנחנו, אחרי 60 שנה של לחימה, אחרי מלחמות, אחרי 2 אינתיפאדות, מקבלים בהסכם 78% והם מקבלים 22%. זה לא ניצחון? זה בהסכם. בהסכם שמוכר על ידי כל העולם ועל ידי הפלשתינאים עצמם.
ירושלים, עם כל השכונות שסביבה, עיר יהודית ענקית מוכרת כבירת ישראל על ידי כל העולם.
והדבר השלישי שזה אומר, אנחנו בהסכם הזה מחזירים את הגליל והנגב למדינת ישראל.
אני רוצה להזכיר למי ששכח. מיולי 2002 זאת תוכניתה המדינית של מפלגת העבודה. אישררנו את זה פעם נוספת בינואר 2004. לא קל להחליט, לא פשוט לביצוע, אבל החלופה, שלאף אחד לא תהיה אשליה, החלופה היא מלחמה לנצח עם החמאס ועם הג'יהאד שאיראן מגבה אותם, בפתח הבית של כל אחד מאתנו. זאת המשמעות. זה בלהבים ובמיתר ובכפר סבא ובתענכים, בכל מקום. זו הברירה. וצריך להבין אותה.
 
ואני אומר, את המהלך הזה של ההליכה להחלטה הלאומית ואת כל המהלך שמוליך אל הפיתרון, מי שצריך להוביל זאת מפלגת העבודה.
אני אגיד דבר חריף יותר, לא יהיה צידוק קיום למפלגת עבודה שלא תוליך את המהלך הזה.
עוד 10 ימים אנחנו נפקוד את קברו של יצחק והרבה דברים יפים ונכונים יאמרו. אבל בואו שלא נשכח, יצחק רבין נתן את נפשו על האומץ להוביל. ולהוביל לא לדברים מרוחים ולא לדברים חצאיים, אלא להביא להסכם כולל על ארץ ישראל, לשלום בארץ ישראל. אז בטרם נאומים, אני ממליץ לכולם לזכור את האמת הזו.
 
זה מביא אותי להכרעה השלישית שחייבת ליפול בשנת 2008 והיא החלטה פוליטית. איך נערך מחנה המרכז-שמאל לבחירות הבאות כדי להבטיח לישראל מנהיגות שפויה, אחראית ואיכותית לעוד 4 שנים. אף אחד לא יודע מתי יהיו הבחירות הבאות, אבל ברור שב-2008 חייבים להיערך לקראתן. וההיערכות היום היא היערכות משונה מאוד. יש 60 מנדטים, חצי הכנסת, מפוזרים ב-4 מפלגות ואף אחד לא נתן לי לעת עתה סיבה טובה מדוע אבו וילן ושי חרמש ומשה שרוני ואנוכי נמצאים ב-4 מפלגות שונות. אבל זה המצב.
למה אנשים שמאמינים בדברים זהים כמעט, חברתית ומדינית וערכית, לא נמצאים תחת גג אחד. וכדי שיהיה מחנה שפוי וחזק צריכה לעמוד במרכזו מפלגה סוציאל דמוקרטית חזקה. מפלגה שתהיה בית לכל מי שמאמין ב- 3 דברים גם יחד, לא באחד מהם, ב-3 דברים גם יחד: ביטחון, שלום, כלכלה סוציאל דמוקרטית.
ביטחון - הבטחת העליונות הצבאית המתמדת של מדינת ישראל בלי הנחות, בלי קיצוצים, בלי סיכונים מיותרים.
שלום - לחתור להסכם קבע עם הפלשתינאים בהקדם ואחרי זה לבדוק ברצינות אם יש סיכוי להתקדמות גם עם סוריה.
כלכלה סוציאל דמוקרטית - זו השיטה שהביאה את איכות החיים הטובה ביותר בעולם למדינות שבחרו בה. משק חופשי, יוזמה פרטית, יצירת עושר, אולם המדינה מחלקת את העושר הלאומי על-פי שיקולים ערכיים, כאשר היא אחראית לאזרח, לחינוך ילדיו, לבריאותו, לזקנתו בכבוד.
 
אלה הדברים. אלה שלושת העקרונות, אלה שלושת העמודים. אבל לבית הזה צריך להיות עוד עמוד יסוד רביעי שבלעדיו הוא לא יעמוד. ואני מתכוון לדמוקרטיה פנימית שקופה ונקייה.
אני, יחד עם בוזי הרצוג, הבאנו את הפריימריז בשנת 1989 למפלגת העבודה. השיטה הזאת, שהבאנו אותה בכוונה טובה ובהצלחה יפה בראשיתה, הלכה והסתאבה. תשימו לב, מ-2002 כל בחירות ליושב ראש הסתיימו בחקירות, שופטת, משטרה. זה מה שיאה למפלגה הזאת? המועמדים נקיים, השיטה מלוכלכת. כי היא בנויה על דברים שאינם אמיתיים.
 
לפני כל בחירות לכנסת מצטרפים 50-80 אלף חברים חדשים. אומרים שאלה האנשים שגילו את אור הגנוז של תנועת העבודה. אבל מה קורה? אחרי זה הם נעלמים. הם נעלמים. אבל הם אלה שבסוף מכריעים. ואת השיטה הזאת צריך לשים לה קץ. צריך לשים לה קץ. לא רק זה, אין דיון כמעט בדברים המהותיים, האידיאולוגים. אנחנו עוסקים רק בדברים הפרוצדוראליים המקולקלים ולא בדברי המהות. ואני שואל אתכם, איך יבואו אנשים טובים וחדשים? איך אנחנו נטייב את הפוליטיקה הישראלית, שהעם, נאמר את האמת, מואס בה. איך? בשיטה הזאת? לא. ממש לא.
צריך שיטה חדשה, שיטה פנימית חדשה שתהיה בנויה מבחינת הבחירות או על חברות ופעילות קבועה או על פריימריס פתוחים, אבל לא על קבלני קולות כפי שזה היום.
ואני אומר לכם בצורה הקשה ביותר, לא תהיה תקומה למפלגת העבודה אם היא לא תשנה את התרבות הפוליטית הפנימית שלה ואת השיטה הפנימית שלה ואת כללי המשחק שלה. לא תהיה לה תקומה. וצריך להגיד את זה במלוא הבהירות.
 
אלה הם הדברים, אלו הן שלושת ההחלטות. יש 2 החלטות לאומיות והחלטה אחת פוליטית שהיא לא רק שלנו. כי כל המחנה הזה שרוצה צדק חברתי, שרוצה שלום וביטחון, חייב להיות בנוי אחרת.
ובסיום, אני, כמו שאתם יודעים, תמיד רואה את עצמי חייב קודם כל דיווח לשולחיי. ואני מודה לכם שבאתם ויש פה אנשים שאינם חברי מפלגת העבודה ואולי גם לא בחרו בה, אבל אני רואה בהם אנשים שהם אנשים שקרובים אלי מאוד ואני שמח שגם הם באו. זה לא אירוע שהוא אירוע מפלגתי.
 
לכן, אני רוצה לומר לסיום בכמה מילים במה אעסוק בשנה הזאת. בתוקף תפקידיי בוועדת החוץ והביטחון אני מתכוון לוודא שמה שצריך להיעשות כדי לבנות את היכולות הדרושות לנו לעמידה מול האיום האיראני, שהדברים הנחוצים האלה אכן יתבצעו.
הדבר השני, לא אתן למפלגת העבודה לערוק ממחנה השלום. צריך להשמיע את קולנו ובצורה ברורה. אנחנו עומדים בפני דבר חשוב, מכריע - ועידת אנאפוליס. ואי אפשר שקולנו הברור לא יישמע.
 
והדבר השלישי ואולי העיקרי - אני מתכוון להקדיש את מירב המאמצים להביא להערכות אחרת, משתפת, מאוחדת, של כל מי שמאמין בערכים שלנו: סוציאל-דמוקרטיה מודרנית, ביטחון ושלום. אני אחפש לזה שותפים לא רק במפלגת העבודה, גם מחוצה לה, כדי שבסוף יהיה בית נקי וגדול לכולם. ובבית הזה אנחנו נהיה. תודה רבה. אני מודה לכם שוב שבאתם, סעו לשלום וסעו בזהירות.