הפרשה המכעיסה ביותר של השבוע שחלף היא החלטתו של ראש הממשלה להקצאת סכום מיוחד לסיוע לניצולי השואה בשנים הקרובות. לכאורה, החלטה נכונה. אך היא בחזקת מעט מדי ולרבים - מאוחר מדי. מדובר ב-120 אלף ניצולים החיים במצוקה. בשנת 2008 יוקצבו להם 120 מיליון שקל. שהם כ-1000 שקל לנפש, פחות ממאה שקלים בחודש. מאה שקלים בחודש זה לעג לרש. החלק הציני ביותר של ההחלטה הוא דווקא הצד המבטיח שבה - הסכום השנתי יוגדל ב-2009, והחל מ-2011 יגיע ל-300 מיליון שקל. מדי יום הולכים לעולמם כארבעים מניצולי השואה. ציבור הנזקקים הולך ופוחת, ולכך ממתינים פקידי האוצר. איך אני יודע? כאשר נאבקתי כשר בריאות על קיצור תור הקשישים הממתינים לאישפוז סעודי (מספרם עמד אז על 2300), אמרו לי פקידי האוצר "התור יתקצר עם הזמן..." 13 שנה חלפו מאז, הפקידים של אז משתכרים היום כסף רב מאד במגזר הפרטי, אבל הרשעות, הרשעות בעינה עומדת.
רשעות אינה הגדרה מדוייקת. הלא הפקידים שמדובר בהם, והשרים שנותנים להם גיבוי, אינם בהכרח אנשים רעי לב באופן אישי. מה ששגוי ומרושע הוא תפיסת העולם הכלכלית המקדשת את "הריסון התקציבי" יותר מאשר את דמותה המוסרית של המדינה. נתניהו בהיותו שר אוצר הצליח לקבע את התפיסה הכלכלית האומרת כי הוצאות ממשלה זה דבר רע. גם אם מדובר בבריאות, חינוך וביטחון, זה דבר רע. לכן יש להפריט ככל האפשר את השירותים החברתיים ולצמצם את ההוצאה הביטחונית, בלי קשר לחומרת האיומים. נתניהו העביר בחקיקה הגבלת הגידול השנתי של הוצאת הממשלה לאחוז אחד בשנה. היות והגידול הטבעי הוא גבוה יותר, הרי משמעותה של החלטה זו הוא צמצום השירותים הניתנים לאזרח. כשראו שזה לא עובד העלו את שיעור הגידול של ההוצאה ל-7%!. נכון הוא שכאשר מדינה נמצאת במיתון כלכלי עליה לכווץ את הוצאותיה. אבל בישראל כעת יש צמיחה כלכלית. בקופת האוצר יש כרגע עודפי כסף בשיעור של 9 מיליארד שקל. אבל את הכסף הזה אסור להוציא, כי זו חריגה מהסד שהממשלה שמה על עצמה בהתנדבות. כאן שורש הרע.
ההתעמרות בניצולי השואה היא הביטוי הבוטה ביותר והבלתי מוסרי ביותר של תפיסת עולם כלכלית שגויה. דיוני התקציב של שנת 2008 יהיו ההזדמנות הנאותה להמיר את התפיסה הזו בתפיסה חברתית נכונה, מבית מדרשה של הסוציאל-דמוקרטיה האירופית, האומרת כי את עושרה של המדינה יש לחלק על פי שיקולים ערכיים ולאומיים.
שבת שלום,
אפרים סנה
