המערבולת הפוליטית בעקבות פרסום דו"ח הביניים של ועדת וינוגרד עמדה במרכז אירועי השבוע שחלף.
 

בתוך המהומה והמבוכה אני רוצה להדגיש מספר קביעות.
 

האיומים הניצבים בפני מדינת ישראל כעת, הם מהחמורים בחמישים ותשע שנות קיומה. הקואליציה המלחמתית של איראן, סוריה, חיזבאללה וחמאס, היא המסוכנת ביותר שעמדה נגד ישראל מאז מלחמת יום הכיפורים.
 

השינויים בעולם הערבי, חשש המדינות המתונות מאיום הקיצוניות האיסלמית, התמיכה של מדינות ערביות חשובות בהסדר ישראלי-פלשתינאי, יוצרים הזדמנות היסטורית לישראל להשיג הסדר כזה וליצור ברית איזורית חדשה שהיא תהיה משולבת בה.
האיומים מחד, וההזדמנות מאידך, מחייבים ממשלה ישראלית אחראית, מתונה ואמיצה. הצירוף הקואליציוני של מפלגות העבודה וקדימה הוא המבטיח יותר מכל צירוף פוליטי אחר את קיומה של ממשלה כזו. מי צריך לעמוד בראשה? על שאלה זו צריכה להחליט המפלגה הגדולה ביותר בקואליציה, מפלגת קדימה. אי אפשר לקבוע לה מבחוץ את מי תעמיד בראשה. זו התנשאות בלתי דמוקרטית.
 

בתוך שבועות מעטים תבחר מפלגה העבודה את העומד בראשה. לאחר בחירות אלה יהיה צורך לדרוש ממי שיעמוד אז בראשות "קדימה" לנסח מחדש את מדיניות הממשלה. שנה בדיוק חלפה מהקמת הממשלה הנוכחית. בשנה זו קרסה בעזה ובלבנון התפיסה של הצעדים החד-צדדים. קרסה האשליה שניתן להשלים עם הערכות צבא פרו-אירני על גבולה הצפוני של ישראל. בשנה זו לא נבלמה מגמת הפרטת השירותים החברתיים. בתחום הבריאות נהרסה הרפואה הציבורית ומערכת החינוך נתונה במשבר קשה.
 

על כן יש להגדיר לקראת קביעת תקציב 2008 את היעדים החברתיים של הממשלה, יש להמשיך את הכנת צה"ל והעורף לניצחון הסיבוב נוסף, ולפתוח במו"מ רציני עם הנשיא הפלשתינאי על עקרונות הסדר הקבע. אלה הם הדברים המהותיים ובהם צריך להתרכז.