השבוע שחלף, עמד בסימנם של יום הזיכרון לחללי צה"ל ולקרבנות הטרור ושל יום העצמאות הצמוד לו.
 

כל ההוויה הישראלית מתמצית באירועים הדחוסים של 60 שעות אלה.
יום הזיכרון הוא היום הקשה ביותר בשנה. הוא מציף בזיכרונך את כל אלה שאבדת במהלך השנים, שהלכת אחרי ארונם בבתי הקברות הצבאיים. היום הזה חושף שכל הביוגרפיה האישית שלך כמו הביוגרפיה הקולקטיבית של המדינה היא מסלול קרבות רצוף קורבנות, המחיר המתחייב מחיים בסביבה כה עויינת. התחושה המתסכלת היא זו שעדיין לא הצלחנו לחסוך מילדינו את גורלו ומנת חלקו של הדור שלנו - להלחם ולקבור את חברינו.
 

יום העצמאות בזיקוקיו וחגיגותיו נכנס בצמידות מיידית, מטלטלת, בלתי אנושית כמעט, ליום הזיכרון. המעבר חד וקשה.
 

מדליקי המשואות, מעוררים כמיהה ליפה ולחלוצי בחברה שלנו. מחיאות הכפיים הסוערות להן זכה הנשיא לשעבר יצחק נבון בהדליקו את המשואה בהר-הרצל, שיקפו את הגעגוע לנשיאות צנועה ומכובדת.
 

בוקר יום העצמאות השכים אותנו להפגזת החמאס, עשרות פגזי מרגמה ורקטות, על יישובי עוטף עזה. תזכורת לשנאה האלימה והמטורפת של קנאי האיסלם המקננת בעזה הדחוסה והרעבה. תזכורת כי טרם פתרנו את הסכסוך הממאיר, למרות שאנו קרובים לכך יותר מאי-פעם, עד כמה שזה נשמע מוזר. אף פעם לא היתה תמיכה בינלאומית וערבית כה חזקה בפיתרון של שתי מדינות. אף פעם לא היה הפער בעמדות על הסכם הקבע כל כך ניתן לגישור.
 

הגודש בדרכים של מאות אלפי ישראלים, אפילו יותר, המחפשים פיסה ירוקה של טבע, ביטאו את הרצון הלאומי העז לחיים נורמלים של שלום. ניגוד קוטבי לפגזי הבוקר.
 

חתימתו של יום העצמאות בהענקת פרסי ישראל פותחת צוהר למוקדי המצויינות שלנו, במדע, בתרבות, אפילו בעיתונאות (נחום ברנע). חתני הפרס וכלותיו, הם קצה קרחון של תשתית של איכות אנושית בכל תחומי המחשבה והמעשה. רמז לאיזה שיאים אנו יכולים להגיע במדינה הזאת.
 

זהו. נגמרו החגים. הרבה עבודה לפנינו.
                                                                     שבת שלום,