פרשת השבוע התרחשה הרחק מאיתנו - בריאד בירת סעודיה, שם התכנסה פסגת מדינות ערב שאשררה את "יוזמת השלום הערבית" ממארס 2002.
 

יוזמה זו של מלך סעודיה, אומרת כי אם תיסוג ישראל מכל השטחים, כולל רמת הגולן, כי אז יכרתו עמה מדינות ערב שלום עם יחסים  נורמלים. באשר לפליטים, מדברת היוזמה על "פיתרון צודק ומוסכם על בסיס החלטת האו"מ 194".
 

נוסחאות אלה אינן משאת נפשה של ישראל. תנאים חיוניים לישראל, כמו סידורי הביטחון עם סוריה, אינם מוזכרים בה. האמירה על הפליטים נותנת אמנם לישראל זכות וטו על ההסכם, אך גם מחזירה אותנו להחלטת האו"מ המאפשרת לפליט הפלשתינאי לשוב לביתו המקורי אם ירצה בכך.
 

אבל משפט הפתיחה של ההחלטה אומר כי "הבחירה בשלום היא בחירתם האסטרטגית של הערבים", וכאן מונחת חשיבותה החיובית של הפסגה בריאד ושל המסר המשודר ממנה. בוויכוח הבין ערבי בין שוללי קיומה של ישראל (איראן וחמאס) לבין הבוחרים בדו-קיום איתה, גברה ידם של האחרונים. זו ההזדמנות ההיסטורית עליה אני מדבר מזה חודשים אחדים. הפחד מאיראן ומהאיסלם הפוליטי (אחים מוסלמים, חמאס) הביא את המדינות הערביות המתונות והבלתי-קיצוניות לנכונות לשלום ולנורמליזציה עם ישראל.
 

היוזמה  הערבית, שכאמור לא כל פרטיה וניסוחיה מתאימים לנו, הפכה למסמך הייחוס של העשייה המדינית הבינלאומית. חוסר המעש המדיני של ממשלת ישראל הוא זה שהעביר את היוזמה למגרש הסעודי. בצד הברכה שבהחלטת ועידת ריאד יש בה גם סיכון, והוא התיישרות הקהילה הבינלאומית עם כל תנאי היוזמה  הערבית.
 

ישראל יכולה לבלום סכנה זו, ולמצות מהנכונות הערבית את המיטב אם תגיב ביוזמה שלה. מאז מותו של ערפאת אני קורא למו"מ עם הנשיא הפלשתינאי על הסכם קבע. תחילה על העקרונות, אח"כ על הפרטים. אפשר לקבל את היוזמה הערבית כעמדת פתיחה של הצד שמנגד. בעצם הגדרתה, עמדת פתיחה היא עמדתו של צד אחד כאשר הצד השני אינו חייב לקבל אותה. אולם במו"מ עם הפלשתינאים יש לפתוח לאלתר.
אחרת יאשימו אותנו הכל, כולל ארצות הברית, כי אנו הם סרבני השלום, והגרוע מכל שוב נאבד זמן יקר, יתחזק החמאס וההזדמנות להסדר תאבד לעד.
 

אני מברך אותך ואת בני משפחתך בחג פסח שמח ובטוח.

                                                                     שבת שלום,