אני חש חובה להקדיש את "פרשת השבוע" לפרידה מטדי קולק שנפטר השבוע והוא שבע ימים ומעשים למען עם ישראל ולמען ירושלים בירתו.
 

טדי היה חולם גדול אבל ראה את המציאות באופן מפוכח מאד. כיוון שאהב בכל מאודו את ירושלים חרד מאד מהשינוי המתמיד באופיה הדמוגרפי, מדעיכת צביונה הציוני. הוא, שהיה גדול בוניה של ירושלים מאז הורדוס, חשב לא רק על הבתים והשכונות החדשות שהקים, אלא בעיקר על מי יגור בהם. הוא האמין כי רק אם תהיה ירושלים מטרופולין של תרבות, מדע ותעשיה מתוחכמת, אבן שואבת לתיירות, ניתן יהיה למשוך אליה את צעירי ישראל, את המוכשרים ואת המוצלחים. בהתלהבותו, בקנאותו לירושלים, הצליח להדביק את עשירי העולם, להביאם לביקורים בעיר ולהשאיר בה תרומות נכבדות. כך התגבר על ידו הקפוצה של האוצר ובנה את מוזיאון ישראל, את תיאטרון ירושלים, את הטיילת היפהפיה בתלפיות, ועוד מוסדות, מפעלים ואתרים רבים מספור.
 

טדי קולק לא רצה שירושלים תהיה אבן הנגף בדרך לשלום ישראלי-פלשתינאי. לכן הקדיש מחשבה רבה לשאלה איך יכולים ישראלים ופלשתינאים להתחלק בירושלים מבלי לחלק אותה, מבלי לבנות שוב חומה בליבה. הוא אימץ רעיון שהיה במקור של אבי זכרונו לברכה: לחלק את ירושלים לרובעים, שיהוו כל-אחד יישות מוניציפלית אוטונומית תחת עירייה אחת. כך יהיו בירושלים רובעים יהודים ופלשתינאים בנפרד, מבלי שיהיה צורך בחלוקה של העיר לשתי עיריות נפרדות. מתוך חזון זה הקים קולק את מנהלות השכונות בירושלים, בכוונה שהן תהיינה התשתית לתכנית הרובעים. התכנית לא הבשילה לכלל פתרון מדיני מוסכם לסוגיית ירושלים, אך היא בטאה את רצונו של טדי קולק לתת ביטוי לשאיפת הצד הפלשתינאי לריבונות מבלי לפגוע באחדות ירושלים.
 

לאחר שחרורי מצה"ל הציע לי טדי קולק לרוץ עמו לבחירות כמספר 2 שלו, כך שאחליפו במהלך הקדנציה. הוא אף היה מוכן לבוא במיוחד לביתי בהרצליה (והוא מיעט מאד לצאת מירושלים) כדי לשכנע את בנותי להסכים לעבור לגור בירושלים. את הצעתו לא קיבלתי כידוע, אך ראיתי בה מחמאה אדירה. טדי, לא זו שלא נטר לי על סירובי, אלא שמר עמי על ידידות חמה ואף קרא לחברי מפלגת העבודה לבחור בי בבחירות המקדימות לכנסת.
 

כולנו נזכור בהערצה ובחיבה את טדי קולק, בונה ירושלים ואוהבה הגדול.

 

                                                                    שבת שלום,