התנגשויות הדמים בין החמאס לפתח ברצועת עזה ובגדה המערבית הן פרשת השבוע שחלף.
 

מאז מותו של ערפאת, לפני כשנתיים, אני מצביע על העימות הבלתי נמנע בין שני הכוחות המנוגדים בחברה הפלשתינאית. העימות הוא בלתי נמנע לא רק כיוון שיש כאן מאבק על השלטון במדינה הפלשתינאית העתידית וברשות הפלשתינאית כיום. העימות הוא בלתי נמנע כיוון שלשתי התנועות יש תפיסות מנוגדות לחלוטין בדבר אופייה ודמותה של המדינה הפלשתינאית.
 

החמאס רוצה במדינה איסלמית, שחוקתה היא ההלכה המוסלמית האדוקה, כדוגמת איראן. הפתח רוצה במדינה חילונית ומודרנית עם דמוקרטיה פרלמנטרית, כדוגמת ישראל.
החמאס רואה בטרור את הדרך העיקרית להשגת מדינה פלשתינאית, הפתח מזה כ-15 שנה רואה במו"מ מדיני עם ישראל את הדרך להשגת מדינה זו. החמאס רואה באיראן ובסוריה את משענתו הפוליטית והצבאית, הפתח מבקש גיבוי מדיני באירופה ובארצות הברית. החמאס רוצה במדינה פלשתינאית מהירדן ועד הים (אם כי הוא מוכן להמתין שנים עד להגשמת חזון זה תוך "הודנה" זמנית), הפתח דוגל בפיתרון לאלתר של שתי מדינות לשני עמים בגבולות 67.
 

מתוך ההבדלים האלה בין הארגונים, אותם ציינתי בקיצור נמרץ, ברור מדוע לא תיתכן ביניהם פשרה.
 

עם החמאס צפוי לנו מאבק צבאי ואנו חייבים להכריע אותו גם צבאית וגם מדינית. עם הפתח צפוי לנו מו"מ קשה וממושך, שבסופו בהחלט ניתן להגיע להסכם. בבסיסו של ההסכם: חלוקת ארץ-ישראל המנדטורית לשתי מדינות (כ-80% מהשטח לנו, כ-20% להם), מלחמה משותפת בטרור ושיתוף כלכלי.
 

במאזן הכוחות בין שתי התנועות התמונה היא מורכבת. בגדה המערבית יתרון פוליטי וצבאי לפתח. ברצועת עזה נהנה החמאס מיתרון צבאי בזכות הברחת הכסף והנשק. התנגשויות הדמים של השבוע הן מבוא לעימות גדול, פוליטי ואולי גם צבאי, שיתרחש בשנת 2007.
 

ישראל אינה יכולה להיות אדישה ביחס לתוצאות העימות הזה. ישראל גם אינה יכולה להתערב בו. בין שני ציווים אלה מונח המבחן לחכמתנו. 
         

                                                                    שבת שלום,