על אמות המידה לפיהן צריך לשפוט את הממשלה, בלעדי ליברמן ואיתו, כתבתי בפרשת השבוע הקודמת. למתקשים בקביעת עמדתם אני ממליץ לשוב ולעיין בה.
 

יש לי הבנה עמוקה לחבריי הסולדים (כמוני) מרעיונותיו של אביגדור ליברמן ונרתעים מישיבה לידו סביב שולחן הממשלה. אבל, מה לעשות, ממשלה איננה מועדון חברים. אתה יושב בה תמיד עם מפלגות אחרות, שדרכן שונה מזו שלך, בניסיון לקדם את עמדותיך שלך ולדאוג למדינה. כבר ישבנו בעבר עם "גנדי" המנוח ועם אפי איתם יבדל לחיים. שניהם לא ממש "שלום עכשיו", דומים לליברמן בדיעות ובסגנון.
 

שרי הימין לא נשארו בממשלות שנקטו בצעדים של מתינות מדינית. גם הממשלה הזו תעמוד בחודשים הקרובים במבחן המעשה. או שתקדם מהלך מדיני מול הפלשתינאים או שתשב בחוסר מעש. או שתוריד מאחזים בלתי-חוקיים, או שתניח להם להתעבות. גם אי-עשייה היא עשייה, פרי של החלטה פוליטית להמשיך בקיפאון. אם יעדיף ראש הממשלה דרך זו, בשותפות עם אביגדור ליברמן, תצטרך מפלגת העבודה לפרוש מן הממשלה. אם יחליט לקיים את קווי היסוד של הממשלה שבבסיסם שאיפה לסיום שליטתנו בשטחי הגדה, יאלץ ליברמן לשוב לאופוזיציה. המציאות, ואנשים בעלי עקרונות משני צידי המתרס הפוליטי, הם שיהפכו החלטה לכאן או לכאן לבלתי נמנעת.

 

והערה אישית בסיום. השבוע, הסיר ראש הממשלה את התנגדותו למינוי סגן שר ביטחון. הוא החליט לפני חצי שנה לבטל תפקיד זה, והמשיך להתעקש על כך גם כאשר ישראל לחמה במקביל בשתי חזיתות, בצפון ובדרום. הצמדתו של הצעד המתבקש הזה להרחבתה של הממשלה, מעידה על טיב המניעים של אותה החלטה.
 

השבוע, כאמור הסיר התנגדותו, ואני הוא הצפוי לקבל תפקיד זה. לכל שרי הביטחון, מדוד בן-גוריון ועד שאול מופז היו סגנים. אין סיבה שדווקא לעמיר פרץ לא יהיה. על כן איש לא עושה לי, או למפלגתי, שום טובה וחסד במינוי הזה. בכל הצניעות אני מקווה שזה טוב לביטחון ישראל.

 

                                                                    שבת שלום,