דו"ח העוני - הוא פרשת השבוע שחלף. פרסומו מיקד את תשומת לבנו לתחלואי החברה, לאחר שהמלחמה בלבנון כאילו והשכיחה אותם לשבועות לא מעטים.
בדו"ח, שמשקף את המצב ב-2005, יש נתונים קשים רבים. אך אציין שישה מהם:
מספר המשפחות העניות עלה ב-16,800 והוא עומד על 410,700.
שיעור הילדים העניים בישראל הוא הגבוה ביותר בארצות המפותחות.
עיקר ההחמרה בעוני הוא במגזר הערבי.
חוסר השיוויון גדל כאשר הכנסת העשירון העליון גדלה ב-7% וחלקו בסך ההכנסות גדל מ-26.6% ל-27.4%.
שיעור העוני עלה גם במשפחות בהן ראש המשפחה עובד וירד מעט במשפחות בהן נוסף מפרנס שני.
הנתונים האלה מציינים גם את כיוון המאמץ שצריכה לעשות הממשלה כדי להקטין את העוני:
להגדיל את מספר המשתתפים בכוח העבודה, כלומר להגדיל את מספר העובדים, על חשבון מספר מקבלי הקצבאות.
להמשיך במהלך של העלאת שכר המינימום.
לפתח את התעסוקה במגזר הערבי, כולל עידוד נשים לתעסוקה.
להציב כיעד לאומי את הקטנת אי השיוויון בחברה, כפי שהוצב יעד הגרעון בתקציב.
הוויכוח הציבורי והפוליטי בחודשים הקרובים ייסב על השאלה מאין לוקחים כסף למימון הביטחון - לכיסוי ההוצאות של המלחמה שהיתה, ולהבטחת ניצחון במלחמה שתבוא.
יש לשבור את משוואת השקר שטבעו אנשי האוצר "רווחה או ביטחון". במדינה שהתוצר הלאומי השנתי שלה הוא כ-130 מיליארד דולר, וחלק נכבד ממנו הוא "שחור", כלומר מתחמק ממס - יש מהיכן לקחת גם לביטחון וגם לרווחה.
עוד אדרש בשבועות הקרובים לפתרונות המפורטים.
שבת שלום,
אפרים סנה
אני מזמין אותך להרצאתי בנושא "אחרי המלחמה - ישראל לאן?", אשר תתקיים ביום ראשון, 3.9.2006, בשעה 18:30 בערב, ב"בית יהודי בסרביה", רח' בני אפרים 228, תל-אביב.
