חטיפת החייל גלעד שליט בידי מחבלי חמאס לעזה, והפעילות הצבאית הנרחבת של צה"ל בתוככי הרצועה, זו פרשת השבוע שחלף, והיא תשפיע על כל שיקרה בשבועות הקרובים.
שלוש בעיות עומדות בפני ישראל:
1. בעיה מבצעית-אנושית: שחרור החייל החטוף.
2. בעיה טקטית: הפסקת ירי הרקטות על ישובינו מתוך רצועת עזה.
3. בעיה אסטרטגית: הפלת שלטון החמאס בשטחים הפלשתינאים.
 

את הבעיה הראשונה יש לנסות, עקרונית, (וכך תמיד נהגנו) לפתור תחילה בדרך דיפלומטית. אם יכול גורם זר להביא לשחרור ללא-תנאי של החטוף - מה טוב. אם אין אפשרות כזו יש למצות את האופציה הצבאית, וזה מה שנעשה כרגע. להפעיל מנופי לחץ צבאים על החוטפים, על מנהיגיהם, על סביבתם, כדי להביא לאותה תוצאה. לחפש, במקביל, אפשרות לחילוץ צבאי. באופציה זו היו פעמים שהצלחנו (אנטבה) והיו פעמים שנכשלנו (נחשון וקסמן ז"ל).
 

רק לאחר שמוצתה או אפסה האופציה הצבאית יש לנהל מיקוח על שחרור החטוף או החטופים. זאת כאשר ישראל "אוספת" לידיה את מירב הקלפים. זו היתה שיטתו של יצחק רבין והיא תקפה עד היום הזה.
 

את הבעיה הטקטית של הטרור הרקטי יש לפתור באמצעים מבצעיים צבאיים. זאת על ידי פעולה רצופה, ממוקדת, הנמענת ככל האפשר מפגיעה באזרחים ומענישה קולקטיבית. כמו לכל סוגיה במלחמה בטרור, אין לצפות כאן לפתרונות קסם או "זבנג וגמרנו". קשה עוד יותר להצליח במאמץ זה לאורך זמן בלי לשלוט בשטח ובלי לפתור את הבעיה האסטרטגית שהיא מהות השלטון הפלשתינאי בשטחים.
 

לבעיה שלישית זו יש רק פתרון מדיני הנשען על פעילות צבאית. תכלית הפעילות הזו היא החלשה משמעותית של הכוח הצבאי של החמאס וסתימת צינורות המימון של כל פעולותיו האזרחיות והמנהלתיות.
 

אבל חובה לדעת כי בלא שני דברים לא יופל שלטון החמאס - ללא אופק מדיני וללא שותף פלשתינאי למו"מ ולהסכם. העם הפלשתינאי ימאס בחמאס ברוב גדול (שוב תזכורת: בבחירות האחרונות קיבל החמאס 43% והפת"ח ורשימות חילוניות קטנות 56%) רק אם יראה מול הדרך הטרוריסטית שכשלה פתרון מדיני מעשי של שתי מדינות. פתרון כזה צריך להשיג במו"מ עם אויבי החמאס שהם כאמור רוב העם, והם שותפינו האסטרטגים, באם זה מוצא חן בעינינו ואם לאו.
 

לכל מערכה צבאית צריכה להיות תכלית מדינית-אסטרטגית שאותה יש לקבוע מראש. הכלל הזה חל גם על המערכה הנוכחית ברצועת-עזה. כשאנו מטפלים בשחרור גלעד שליט ובהפסקת ירי הרקטות, צריך לעמוד מול עינינו היעד הלאומי האסטרטגי.
 
 

 

                                                                        שבת שלום,

 

                                                                                        אפרים סנה