גברתי היושבת-ראש, חברי הכנסת,
על מה חשבנו בבטנו של מטוס ההרקולס של חיל האוויר כשהמראנו מבסיס חיל האוויר לאנטבה, מרחק של 3800 קילומטרים.
לא היה לנו זמן לחשוב על המשמעויות העמוקות של הדבר שאנו עומדים לבצע. כמו בשעות האחרונות לפני כל מבצע כזה המוח עסוק במאמץ למצוא מה שכחת, על מה לא חשבת, עם מי לא סגרת. מקרים ותגובות.
אבל בתוך כל קדחתנות ההכנות, שנמשכו בפועל 36 שעות בלבד, ובשעות הטיסה היו בנו שני רגשות עזים וברורים:
גאווה שנבחרנו למשימה הזו כמוה טרם היתה,
וביטחון מלא כי למרות כל הקושי נשוב הביתה ובני הערובה אתנו. הביטחון הזה לא התבסס על שום ניתוח מבצעי קר. להיפך. כל החשבונות היו נגדנו. הביטחון הזה נבע מכך שהסתכלנו ימינה ושמאלה, ראינו מי הלוחמים והטייסים שאתנו, מיהם המפקדים של המבצע, מהצנחנים, גולני, סיירת מטכ"ל, וידענו - זה צוות בלתי מנוצח, זו נבחרת ישראל במבצעים מיוחדים, ואנחנו, כן אנחנו, הכי טובים בעולם.
בדרך הביתה, ואתנו פדויי השבי, אלונקות ההרוגים, והפצועים המטופלים תוך כדי טיסה, היה כבר זמן לחשוב.
מה נתן מבצע החילוץ באנטבה למדינה, לעם היהודי ולעולם?
מחקנו, את תודעת התבוסה וההשפלה שהיתה מנת חלקנו בעקבות מלחמת יום הכיפורים שהתרחשה רק 3 שנים קודם לכן. טריים היו בזיכרוננו מראות דגלי האוייב על מוצבינו שנפלו, החזיונות הקשים של אחינו המובלים לשבי. בעשותנו את מה שנראה כבלתי אפשרי - זקפנו את קומתנו ששחה.
הוכחנו, כי אין קושי שצה"ל לא יכול לגבור עליו, כי אין בעיה מבצעית מסובכת שאינו יכול למצוא לה פתרון, כי אין טווח שהוא רחוק מדי לחיל-האוויר. קבענו נורמה חדשה, לעולם כולו, מה מוכנה אומה בת-חורין לעשות למען אזרחיה הנתונים ביד טרוריסטים.
קבענו משמעות חדשה, מעשית, מקודשת בדם, לערך של סולידריות יהודית, לרעיון שכל ישראל ערבים זה לזה. יותר מכל המראות והתמונות של המבצע באנטבה, נחרתה בזיכרוני התמונה הזו: ליד קיר הטרמינל שם הוחזקו בני הערובה כרעתי באפילה עם חברי הד"ר דוד חסין, רופא סיירת מטכ"ל, וטפלנו בפצועים. מאחורי שמעתי קול טפיפת צעדים רבים. הבטתי אחור מעבר לכתפי וראיתי חבורה גדולה, צפופה, של אזרחים, בגילאים שונים, חלקם עטופים בשמיכה, ילדים על כתף הוריהם, אחדים תומכים איש ברעהו, והם מובלים בחיפזון ובדממה לכיוון קצה המסלול. איפה ראיתי כבר את המראה הזה? חשבתי ובחלקיק שניה עניתי לעצמי את התשובה: בתמונה אחת ידועה שראיתי איך מוצאים יהודי ורשה מהגטו הבוער וסביבם קלגסי הצורר.
באסוציאציה הזו מונח כל ההבדל שחוללה מדינת ישראל בהיסטוריה שלנו - כי להם לא המתין מטוס תובלה עם מגן דוד כחול על זנבו, אלא בור המוות, וסביבם לא היו הנועזים והטובים שבבני עמם במדי ישראל, אלא חיות הטרף הנאציות. על כן, ייחודו של המבצע שהכנסת מציינת היום הוא בכך שיותר מכל אירוע אחר הוא גילם את מה עשתה המדינה לעם היהודי.
30 שנה חלפו. אחדים ממפקדי המבצע ומשתתפיו, ביניהם האלוף נחמיה תמרי והאלוף שמוליק ארד, אינם כבר אתנו.
הטרור לבש צורה קנאית יותר, דתית במניעיה, שטנית בשיטותיה.
שנאת ישראל היא נדבך מרכזי בתורתו של הג'יהאד העולמי, של ארגוני הטרור, של משטר הרשע בטהראן.
ואנו זקוקים לרוח אנטבה. לא רק לשמירת הערכים שעמדו לנגד עיני המחליטים, יצחק רבין, מוטה גור, זיכרונם לברכה, ושמעון פרס יבדל לחיים ארוכים וטובים.
אנו זקוקים לתושייה הצבאית, לחשיבה המבצעית היוצרת, ויותר מכל לביטחון בעצמנו, לאמונה כי אנחנו מסוגלים לפעול ולבצע הכל בכל מקום, גם הרחק הרחק מעבר לאופק.
