השבוע עוצבה המפה הפוליטית של ישראל לעתיד הקרוב. לארבע שנים או אולי לפחות מזה.
שתי מגמות עיקריות היו להצבעה הפעם: מחאה כנגד מדיניותו החברתית של נתניהו ושלילת המשך שליטתינו בגדה המערבית.

בכנסת ה-17 יש רוב לשינויים חברתיים ויש רוב לתכניות שונות שמשמעותן הפסקת ריבונותה של ישראל ברוב שטחי הגדה. יש לממשלה הבאה מנדט למשא ומתן עם אבו-מאזן.

מאפיין מדאיג של הבחירות הוא האדישות, שהתבטאה בשיעור המנעות גבוה, ושלילת המפלגות האידיאולוגיות שהתבטאה בהצבעת צעירים רבים עבור רשימת הגמלאים.
 

מפלגת העבודה שמרה על ייצוגה בכנסת למרות שלושה גורמים שהקשו עליה מאד:
1. קיומן של שתי מפלגות חדשות, קדימה והגמלאים, שהתחרו באופן ישיר על מאגר הקולות המסורתי של העבודה. מעברו של שמעון פרס לקדימה החמיר תחרות זו.
2. התקשורת, ככלל, תמכה בקדימה באופן בלתי מוסווה.
3. תקציב מדולדל ללא תקדים, וחוב מעיק של 127 מיליון שקל, שמנע פעולה ארגונית ופרסומית נרחבת יותר.

 

במערכת הבחירות היו לעבודה שתי הצלחות עיקריות:
היא הצליחה לקבוע את סדר-היום הלאומי ולשים בראשו את המצוקה החברתית. היא הצליחה, לאחר ניסיונות נפל של דור שלם, לשבור את קיר הניכור בינה לבין "ישראל השניה".
 

למרות שמגמות ההצבעה היו על פי דרכה לא הצליחה מפלגת העבודה להגדיל את כוחה, והיא איבדה נתח גדול ממצביעיה המסורתיים. היא לא נהנתה מהעלמות שינוי ומריסוק הליכוד, שאבדו ביחד 43(!) מנדטים.
 

ככל הנראה, לא תקום ממשלה ללא מפלגת העבודה. הצלחתה לממש, בכל הרכב קואליציוני, את המהפיכה החברתית המובטחת, זו תהיה שאלת המפתח לעתידה של המפלגה.
 

נושא מרכזי שני יהיה חידוש המו"מ עם אבו-מאזן, כדי למנוע התדרדרות ביטחונית וכדי לסלק את ממשלת החמאס.
 

בכל אלה נעסוק ודאי בשבועות הקרובים.

 

                                                 שבת שלום,

                                                                                        אפרים סנה