פרישתו של שמעון פרס מפעילותו במפלגת העבודה ותמיכתו המוצהרת בשרון - היא פרשת השבוע שחלף.
 

זהו צעד מצער ותמוה. הוא מצער כיוון שלא כך יאה שתסתיימנה שישים שנות פעילותו של שמעון פרס בתנועת העבודה.
הוא תמוה כיוון שעזיבת העבודה והתמיכה בשרון עומדת בסתירה לעניין קידום השלום שלו מחוייב פרס יותר מכל עניין אחר.
 

בשבוע שעבר הסברתי כאן לאן חותר שרון באמת: לכפייתה של מפת הגבולות שלו על הפלשתינאים. זו מפה שאין בה מדינה פלשתינאית בת-קיימא אלא שבע מובלעות המחוברות בכבישים ומנהרות. הניסיון להכתיב פיתרון כזה לא יצלח ויביא לחידוש הטרור והאלימות.
 

בכנסת הבאה יהיה מאבק בין גישה זו של שרון לבין גישתה של מפלגת העבודה הגורסת הגעה לפיתרון מוסכם במשא ומתן שיביא לסיום הסכסוך והמלחמה. ככל שיגדל כוחה של העבודה כן ייקל על גישה זו ששמעון פרס מאמין בה, לנצח. אם תהיה סיעת העבודה הגדולה בסיעות בכנסת, אם תרכיב את הממשלה הבאה, ניתן יהיה לקדם את עניין השלום. אם חלילה יוביל שרון את המהלכים המדיניים, יסתבר עד מהרה כי ההנתקות מעזה היתה למצבת הקבר של התהליך המדיני ולא מקפצה לקידומו.
 

מי שמחליש את העבודה מחליש את הסיכוי לשלום וחבל ששמעון פרס נותן לכך יד. למפלגתו של שרון אין אמונה חברתית ותכניתה המדינית היא כסות למזימה למנוע כל הסכם עם הפלשתינאים. כדברי דב וייסגלס, איש סודו של שרון: "...הצלחנו להוריד את עניין התהליך המדיני מהפרק, וחינכנו את העולם שאין-עם-מי-לדבר...".
 

עוד מעט ישקע האבק, תתברר האמת, ושערי התשובה - פתוחים תמיד.

 

                                                                                        אפרים סנה