בראשית השבוע, ביום ראשון, טמנו באדמת קיבוצו כברי, את דני רוזוליו. אני מקדיש לו, מהטובים ונקיי-הדעת שהתהלכו בתנועה שלנו, את פרשת השבוע הזה.
 

הכרתי את דני כאשר היה חבר כנסת מטעם "המערך" (1984-1977), וכיהן כיו"ר ועדת המשנה לעינייני לבנון של ועדת החוץ והביטחון. אני פיקדתי אז על איזור הביטחון בדרום לבנון וזכיתי לארח אותו ולהוביל אותו בסיורים לא מעטים בתוך שטח לבנון. מצאתי בארכיוני תמונה של דני יושב לצדי בכנס מוכתרים ואנשי דת שיעים שכינסתי בנבטיה לאחר כיבושה ב-1982. אז נקשרה בינינו ידידות. כאשר הצטרפתי למפלגת העבודה לאחר שחרורי מצה"ל ודני שפרש מהכנסת היה מראשי "חברת העובדים", התעצמה ידידות זו והפכה לחברות פוליטית.
 

מה היה סוד קסמו של דני רוזוליו? מה היה המיוחד בו? הניגודים והצירופים. לעיתים נדירות ראית אדם שהיה כה מוכשר ועם זאת כל כך צנוע. לעיתים נדירות פגשת בחיים הציבוריים איש שבא מעולם המעשה של ההתיישבות והכלכלה, ושהרגיש נוח כל כך בעולם הרוח, האקדמיה והמוזיקה. ואכן, לאחר שסיים את תפקידיו הפוליטיים, התנועתיים והכלכליים, פנה לעולם האקדמיה והחינוך, בו עשה חייל ונהנה.
 

דרכו של דני התחילה במעשה החלוצי, בבית-הערבה שלחוף ים-המלח, ביסוד קיבוץ כברי בגבול הלבנון לאחר מלחמת העצמאות. בשנותיו המאוחרות, סגר דני מעגל בכך שהקדיש חלק ניכר מפועלו האקדמי לחקר התהליכים העוברים על הקיבוץ והציע כיצד לכוון אותם לאפיק שישמור על בסיסו הערכי.
 

דני היה איש חכם, ישר ואמיץ. כאשר לקה במחלת האלצהיימר, המאכלת את מוחו של האדם ואינה פוגעת בגופו, היה בו האומץ להחליט על גורלו. הוא הקדים לטרוף את נפשו בכפו כל עוד היתה לו היכולת לעשות זאת. כך עזב דני רוזוליו את עולם החיים כשהוא שומר על צלמו, על כבודו, חוסך ייסורים ממשפחתו. אהבתי את האיש הזה, שנפשו היתה יפה כמוהו. וכמוהו - יש לנו מעטים מאד.

 

                                                        שבת שלום,
 

                                                                                         אפרים סנה