העימות בכפר מיימון הוא פרשת השבוע שחלף. ואכן, היה זה השבוע בו החליטה הדמוקרטיה הישראלית להגן על עצמה, סוף סוף.
כוונת ראשי מועצת יש"ע ורבניה היתה ליצור עדיפות כמותית של מפגינים על שוטרים, ולפרוץ בכוח את הכניסה האסורה לרצועת עזה. זאת במגמה להביא לגוש קטיף רבבות מפגינים שישארו שם כדי לסכל את ביצוע ההנתקות. אילו הצליחה תכנית זו היתה משמעות הדבר כישלון חרוץ לדמוקרטיה הישראלית. היתה זו הוכחה שמיעוט אלים וחסר עכבות מסוגל לכפות בכוח את רצונו על הרוב, לשבש את החלטות הכנסת והממשלה.
כאשר מספר המפגינים גדול מהמספר של העומדים מולם לא ניתן היה למנוע מהם את הפריצה לגוש קטיף אלא על ידי שימוש בכוח רב, בהכרח תוך שפיכות דמים. כך מלמד אותנו הניסיון בשטחים ובמקומות אחרים.
הודות לפעולה מקדימה ונחושה של המשטרה והצבא נחסכה מאתנו הברירה הנוראה הזו: שבירת הדמוקרטיה או שפיכות דמים. לאחר פעולות מהוססות ומאוחרות, שרק הגבירו את חוצפת המתנחלים הקיצוניים, פעלה המשטרה נכון ובעוד מועד מנעה ממפגינים רבים לצאת מנקודות האיסוף ולהגיע לגבול עזה. סגירתם של המפגינים בכפר מיימון והסירוב להרשות להם לצאת בכיוון מחסום הכניסה לעזה מנעה עימות קשה שלא יכולה היתה להיות לו אלא אחת משתי תוצאות קשות. האם היתה פה פגיעה בחופש הביטוי והמחאה? לא ולא. איש לא מנע מרבבות מפגיני ימין לעלות לירושלים ולהפגין בה כאוות נפשם מול הכנסת ובניין ראש הממשלה. איש לא מנע ואיש לא גינה את מבצע "השרשרת האנושית" מגוש-קטיף עד ירושלים. אך השבוע לא היתה מגמת פניהם הפגנה ומחאה אלא מבצע אלים שתכליתו שיבוש בכוח של ההנתקות תוך הוצאת חיילי צה"ל ממשימות הלחימה בטרור. השבוע תוך שילוב של נחישות ותבונה, תוך עמידה מול נאצות ואלימות, סוכלה המזימה לרמוס את הדמוקרטיה הישראלית. כבוד למפקדים ולחיילים, לשוטרים ולשוטרות, שעמדו במבחן הזה.
שבת שלום,
אפרים סנה
