את "פרשת השבוע" הזו, אני כותב לך בעיצומו של יום הזיכרון. אין נושא ראוי יותר, כואב יותר, אישי יותר, מאשר זיכרון חברינו שנפלו.

 

אמש הופעתי בטקס ברחובות. טקס מרשים, מכובד, מאופק. את דברי שם ניתן למצוא בקטגורית הנאומים באתר. פגשתי שם את ימימה כוכבי, יו"ר ארגון יד-לבנים ברחובות. היא אמו של סרן דודו כוכבי ז"ל, שנהרג בהתרסקות המסוק שנשא את פלוגת הצנחנים עליה פיקד לתרגיל בבקעת-הירדן. 54 צנחנים ואנשי צוות נהרגו באסון ההוא, במאי 1977. את דודו, שנקרא על שם אחי אביו שנפל במלחמת השחרור, הכרתי היטב. שלושה חודשים היינו ביחד בקורס מ"פים. הוא הגיע אליו לאחר שסיים את חוק לימודיו כמהנדס בטכניון, אך העדיף לשוב לצה"ל ולקבל פיקוד על פלוגה בגדוד 890 של הצנחנים.

למקום התרסקות מסוק ה"יסעור" הגעתי תוך זמן קצר. השתתפתי באותו תרגיל כקצין הרפואה של מערך החי"ר והצנחנים. חלקי המסוק היו פזורים, בוערים, בשטח שהואר בפצצות תאורה, תחמושת התפוצצה. הסתבר לי כי במהומה ששררה לא חשב איש לבדוק האם נותר בחיים מישהו מבין הצנחנים שהיו במסוק והצוות שהטיס אותו. לקחתי את סגני, ד"ר מאיר אורן, והתחלנו לסרוק את השטח, למרות התחמושת המתפוצצת פה ושם. בדקנו גופה גופה. אבל איש לא שרד את ההתרסקות ואת ההתלקחות שבעקבותיה.
הבחנתי בגופה, שמהאפוד שלה בצבץ צרור מפות עטופות ניילון. ידעתי שזו גופתו של המ"פ, דודו כוכבי. מקרוב יותר זיהיתי את פניו. נפרדתי ממנו לתמיד.
המפגש עם ימימה, החייה בי את זיכרון הלילה ההוא, בו נאלצתי לקבוע את מותם של 54 בחורים, צנחנים וטייסים. דודו נהרג בתאונה, לא בסערת הקרב, לא במעשה גבורה. גבורתו היתה בדרך החיים שבחר לעצמו מרצון ובזכות הערכים שעליהם חונך. בחירתו קבעה את גורלו.

 

לפני זמן מה פקדנו ברעננה את קברו של אמיר, בן משפחתנו שנפל כלוחם "גבעתי" בלבנון. מראה חבריו הצעירים שבית העלמין הוא מקום מפגשם, מעורר בי תחושת כישלון. לא הצלחנו למנוע מילדינו, מבנינו ובנותינו, את גורלנו - לקבור את החברים שלנו ולהפגש שוב ושוב בבתי העלמין הצבאיים. כמרוץ שליחים היסטורי אנו מעבירים מידנו לידם את הנשק, שבלעדיו, באזור הזה, לא יהיו לנו חיים.

 

משימת הדור שלנו היא לעשות את המאמץ הנוסף, להביא להסכם שיסיים את הסכסוך עם הפלשתינאים. זה השלום שניתן להשיג בוודאות עוד בדור הזה. החודשים הבאים יהיו מכריעים לגבי הסיכוי להשגתו.
 

 

                              חג שמח!