את "פרשת השבוע" הזו אני חש צורך להקדיש לעזר וייצמן שהלך לעולמו והוא שבע ימים ומעשים.
בעיני סימל עזר וייצמן את השינוי שחל ברבים מבניה של החברה הישראלית. עזר בא לפוליטיקה מצה"ל, ולא כעוד אלוף אחד שפשט את מדיו, אלא כמי שבנה את חיל האוויר והפך אותו לאבן יסוד בעוצמתה האסטרטגית של ישראל. מלחמת ששת הימים הביאה עוצמה זו לביטוי מכריע. עזר לא היה רק מיוצרי הכוח. הוא היה נביא האמונה כי הכוח הצבאי ורק הוא מסוגל להבטיח את קיום מדינת היהודים. אבל כשזימנה לו ההיסטוריה את ההזדמנות להיות מאדריכלי השלום עם מצרים, הוא גילה תוך כדי העשייה, את שבחי השלום. הוא למד והבין כי אמנם בלי העליונות הצבאית אין לנו קיום, אבל כי השלום אפשרי ופותח לפנינו אופקים חדשים. היכולת להידבר עם המצרים שבתה אותו בקסם, והוא הפך לפרקליט המובהק של השלום עם מצרים. מי שהיה חסיד הכוח הפך לחסיד ההדברות והפשרה. כאיש אמיץ ההולך עד הסוף עם האמת שלו, ניסה עזר לפתוח בהדברות עם אש"פ גם בעת שהדבר היה בלתי חוקי, והוא שר בממשלת ישראל המצווה על שמירת החוק יותר מאחרים. פגישתו עם נביל רמלאווי, נציג אש"פ בג'נבה, היתה פתטית משהו, וגם גררה את פיטוריו ממשלת שמיר, אבל היא היתה התרסה וייצמנית כנגד האטימות העיוורת שכפתה על עצמה ישראל ביחס לפלשתינאים. עזר היה מוכן לשלם מחיר על רעיון שהאמין בו וזה היה אחד מהדברים שהפכו אותו למנהיג של ממש.
מעבר לקסם האישי, לקצף התוסס של אישיותו, ייחרט עזר וייצמן בזיכרון הלאומי כמי שביקש להביא שלום לישראל, לא מתוך התבטלות עצמית וחולשת-דעת אלא מתוך עוצמה וביטחון בכוחנו.
שבת שלום,
אפרים סנה
