אני מבקש להודות, קודם כל, לאלה שיזמו את הערב הזה, לאלה שארגנו אותו עם מעט זמן והרבה נשמה - בעיקר רונן הופמן, אבי קורן מוישיק בירן ולכל אלה שסייעו להם. תודה לכם שבאתם לכאן הערב.

גיל 50 הוא גיל מבוגר מספיק כדי לעשות בו סיכום ביניים, חשבון - נפש זמני. ואני מנסה לענות לעצמי על השאלה מה קבע ומה עיצב את הדרך שבה הלכתי כאדם בוגר, דרך שהייתה לי הזכות שתעביר אותי בכל האירועים של חיי המדינה, כמשתתף פעיל ולא כצופה מהצד.

הדרך שלי וגם השקפת עולמי עוצבה ע"י התקופה שלתוכה נולדתי וע"י הבית שגדלתי.
נולדתי בשנת 1944, זיכרונותיי הראשונים קשורים במלחמת העצמאות ובחותמה האישי והקשה של השואה. אימא שרה לי את "בין גבולות ובין הרים ללא דרך" ואחותי תמר לימדה אותי את שירי הפלמ"ח מספרם של חפר וגורי " תחמושת קלה". אבא היה מרים אותי על ידיו, כדי שאראה מקרוב, על הקיר, את תמונות הוריו חוה ושמעון ואחותו רחל,ש נספו בשואה.
שני דברים עיקריים ספגתי בבית אבא ואימא: תפיסת החיים כדרך של שליחות, ואבחנה חדה כתער בין רע וטוב, בין מותר ואסור.

כתריסר שנים, במק"י: עד פילוגה ב - 1972 ,זכיתי כסטודנט ללוותו בפעילותו המדינית והציבורית. הייתה זו התקופה שקדמה למלחמת  ששת הימים והמלחמה עצמה, מלחמת ההתשה והמאבק המדיני שבעקבותיה. בשנים אלה למדתי מאבא את חיוניות השילוב שבין חתירה אמיתית לשלום לבין שמירה קנאית על הביטחון, שילוב שהוא יסוד השקפת עולמי עד היום הזה.

אולם החוויה הפורמטיבית של חיי הייתה מלחמת יום הכיפורים ואני בן 29, רופא בחטיבת הצנחנים של עוזי יאיר הנערץ והבלתי נשכח. לפני שהוטלנו לקרב החווה הסינית, שהינו 9 ימים, מפקדת החטיבה עם גדוד 890 של איציק, הסיירת של מופז ופלוגת הרפואה, בבסיס ראס סודר שלחוף מפרץ סואץ.

שם חווינו את המפלה וההשפלה. ראינו איך אנשי המודיעין מעלים באש את מתקניהם היקרים לבל יפלו בידי האויב, וראינו חיילי צה"ל בוזזים את האפסנאות של  בסיס חיל הים כי ממילא יבואו המצרים. באחד הלילות פינו באוטובוסים את הצנחנים דרומה, כיוון שחששו מתקיפת השריון המצרי, ולנו לא היה במה לעמוד מולם.

מי שרוצה להבין את עמדותיי בנושאים  הביטחונים והמדיניים היום, צריך לחזור אתי אל הלילה ההוא שבו נסעתי עם צנחניו של איציק מרדכי ושאלתי את עצמי "מה קרה לנו שאנחנו צריכים לנסוע מהחזית ולא אליה?

והלקח שעמו שבתי הביתה מהמלחמה הוא שיש לעשות הכל, שלעולם לא נופתע,שלעולם לא נולך שולל, שלעולם לא נדע את טעם הבושה וההשפלה.

לעוד שאלה אחת אני רוצה ליתן תשובה - מהם המקורות מהם שואב אני כוח? והם שלושה:
משפחה, חברים, אמונה.

משפחה -  
זו קודם כל תיקי, הניצבת לצידי 31 שנה, בימים קשים, בשעות מבחן, ברגעי  שמחה, בלילות ארוכים של המתנה וחרדה. תיקי בנתה לנו בית בכל מקום אליו נדדנו, והחלפנו 11 פעמים דירה תוך 23 שנים. לי נתנה משענת של שכל ישר ולב חם, את הבנות חווי ורחלי גידלה וחינכה לתפארת והן לשנינו מקור נחת וגאווה אין קץ. אמנם, הבנות לא ראו אותי יותר מדי בילדותן, אבל זה לא פגע בקשר העמוק שיש בינינו והן שותפות איתי בכל.

חברים -
זה אתם. הלכנו יחד כברת דרך, בצה"ל, ברפואה, בלימודים וגם כשהסתיימה כברת  הדרך, נשארה החברות. 7 שנים אני בפוליטיקה ואם יש דבר שהפתיע אותי לטובה הוא שאפילו בחיים הפוליטיים, שבהם אומרים: " אין חברים", יש לי לא רק שותפים אלא גם חברים. ואני גאה בכך מאד.

אמונה -  
יש לי תמונה מאוד ברורה בראש כיצד צריכה להיות מדינת ישראל, מבחינת אופייה הפנימי וחוסנה החיצוני. ובכל מצב נתון אני מחפש ומשתדל לתת את התשובה שתקדם את המדינה לכיוון היעד שאני מאמין שהוא הרצוי והנחוץ ומתוך אמונה זו אני פועל. למשל, כך אני רואה את מאבקי הנוכחי לשמירת רמתה של הרפואה הציבורית.

משפחה - חברים - אמונה - כל עוד יש לי את אלה, יש לי כוח לעוד 50 שנה.